בפרשת עיריית אשקלון (ע"מ 1530-03) נדונה סוגיית שומת עסקאות שהוצאה לעירייה ביחס לחיוב במע"מ בגין מכירת מגרשים ליחידים, לאחר שבגלגול קודם של התיק בפני בית המשפט העליון נקבע, בהחלטה חלוטה וסופית, כי ישונה סיווג פעילותה של עיריית אשקלון ממלכ"ר לעוסק בכל הקשור לפעילות מכירת המגרשים.
ראשיתו של עניין זה הינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נדונה סוגיית מכירת מגרשי מקרקעין לאנשים פרטיים בידי עיריית אשקלון, שהינה מלכ"ר. העירייה מכרה את המגרשים במחירי השוק שלהם, באמצעות פרסום מכרזים פומביים, לכל המרבה במחיר. מנהל מע"מ הפעיל את סמכותו לפי סעיף 58 לחוק מע"מ וקבע כי על אף היות העירייה מלכ"ר, יש לסווג את פעילותה במכר המגרשים כפעילות עסקית אשר חייבת בתשלום מע"מ. לפיכך שינה מנהל מע"מ את סיווגה של העירייה ממלכ"ר לעוסק בגין פעילותה זו וקבע כי שינוי הסיווג יחול מתחילת פעילות מכירת המקרקעין. ערעורה של העירייה על החלטה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך קביעה שהעירייה מגשימה את הפונקציה השלטונית ופועלת במסגרת סמכויותיה, ודי בכך כדי לקבוע שלא היה מקום לשנות את סיווגה לעניין פעילות מכירת המגרשים. אולם, ערעור שהוגש על ידי מנהל מע"מ לבית המשפט העליון (ע"א 1919/10) התקבל בטענה שאין מקום למבחן הפונקציה השלטונית שהפעיל בית המשפט המחוזי, אלא יש להפעיל את המבחנים שנקבעו בפרשת בשערייך ירושלים (ע"א 767/87), בהם מבחני המטרה וכוונת הרווח, מהות הפעילות, הרישום הנפרד ופגיעה בהכנסות האוצר. לאור האמור, ובהתחשב בהיקף הפעילות, משכה והרווח שצמח לעירייה בצידה, כמו גם העובדה כי המכירה נעשתה במחירי השוק כולל מע"מ (מבלי שהעירייה נדרשה להעביר את המע"מ), אימץ בית המשפט העליון את החלטת מנהל מע"מ בדבר סיווג פעילות מכירת המגרשים כעסקית וקבע כי לעניין זה יראו את העירייה כעוסק.
לאחר שסוגיית הסיווג כאמור הפכה לסופית ונקבע כי הייתה זו פעילות עסקית, העלתה העירייה בפני בית המשפט שלוש טענות חדשות הנוגעות לשומה שהוציא לה מנהל מע"מ: יש לבטל את השומות מעיקרן, שכן הן הוצאו בניגוד להוראות סעיף 64(ג) לחוק מע"מ, המורה על עיכוב ביצועה של החלטת המנהל בעת הגשת ערעור; לחלופין טענה העירייה כי אין לחייב אותה תוך החלה רטרואקטיבית של ההחלטה; ולחלופי חלופין טענה העירייה כי במידה שטענותיה לא יתקבלו והשומה לא תתבטל, אזי אין לחייב אותה בריבית והפרשי והצמדה עובר למועד ההודעה על שינוי הסיווג. מנגד טען מנהל מע"מ כי קביעה לפיה לא ניתן להוציא שומה עד לתום בירור הערעור עלולה לגרום לכך שעד להכרעה בשאלת שינוי הסיווג, יעברו חמש שנים ממועד העסקאות ותחול עליהן התיישנות.
בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של עיריית אשקלון ופסק כי הסמכות להוציא שומה בעקבות הליך של שינוי סיווג פעילות, הינה סמכות נפרדת ומובחנת מהליך הסיווג עצמו. כל עוד הערעור תלוי ועומד, נשמרת זכותו של מנהל מע"מ להוציא שומת עסקאות בהתאם לשינוי סיווג ואין לקבל את הטענה כי הגשת הערעור אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות. לא זו בלבד ששלילת סמכותו של מנהל מע"מ אינה עולה מלשונו של חוק מע"מ ואינה מקיימת את התכליות שלשמן נועד סעיף 64(ג), אלא היא גם פוגעת באינטרסים חשובים ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה ורצויה. לעניין ההחלה הרטרואקטיבית של ההחלטה, קבע בית המשפט כי החלטת מנהל מע"מ לשינוי הסיווג אינה מהווה "דין חדש" החל רטרואקטיבית, אלא הצהרה על מצב קיים, שממילא העירייה צפתה או יכולה הייתה לצפות ולהיערך אליו בהתאם. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות העירייה לעניין השתת ריבית והפרשי ההצמדה מיום ביצוע העסקאות, שכן אי תשלום המס נגרם מפני שהעירייה, באופן מודע, בחרה לנהל הליכים משפטיים ועל אף שזוהי זכותה, קיימת חובה בצידה של העירייה לשאת בחיובים הנובעים מחלוף הזמן בשל ניהול הליכים אלה.
הירשם לניוזלטר של BDO זיו האפט
Please fill out the following form to access the download.