בפסק דין שי צמרות (ע"א 1609/16) נדונה סוגיית מקום השליטה והניהול לעניין קביעת תושבות של חברה זרה אשר מנהלת פעילות עסקית בישראל, וזאת דרך בחינת שאלת החבות במע"מ בגין עסקאות מכר של מקרקעין באזור שביצעה חברה זרה.
פסק הדין עסק בחברה אשר התאגדה ברמאללה ועסקה ברכישת ומכירת מגרשים בישוב אורנית. החברה נקלעה לקשיים והוגשה בקשה לפירוקה, ולאחר מספר שנים אושר הסדר נושים, במסגרתו רכשה חברה זרה, הרשומה בפנמה, 99% ממניות החברה ו-1% נרכש על ידי אזרח ותושב ארצות הברית המחזיק במלוא הון המניות של החברה מפנמה. לאחר ביצוע הסדר הנושים, נותרו בידי החברה 111 מגרשים אשר נמכרו לצדדים שלישיים, והחברה פנתה למנהל מע"מ בבקשה לקבל אישור לאי חיובה במע"מ בשל כך שאינה תושבת ישראל, וזאת מכיוון שהיא אינה נשלטת ומנוהלת מישראל וכן אזרח ישראלי אינו שולט בה. בית המשפט המחוזי קבע כי מכירות המגרשים הינן עסקאות שאזרח ישראלי עשה באזור, עליהן חל חוק מע"מ, ובתוך כך קבע כי לאור מבחן השליטה והניהול, החברה עונה להגדרה של "תושב ישראל" הקבועה בסעיף 1א(ב) לחוק מע"מ, המהווה אחת החלופות להגדרת "אזרח ישראלי" באותו הסעיף.
על פסיקתו של בית המשפט המחוזי הגישה החברה ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה על מנת לבחון שליטה וניהול, די בכך ש"מרכז העצבים" של החברה מצוי בישראל, ויש לבחון זאת בהתאם לשני מבחנים עצמאיים – מבחן "הניהול" במסגרתו בוחנים מהיכן מנוהלת החברה ומבחן "השליטה" ולפיו יש לבחון אם הגורם השולט בחברה נמצא בישראל. כפועל יוצא מכך, די באי-התקיימותו של אחד מן המבחנים כדי להוציא את החברה מהגדרת "תושב ישראל" שבחוק מע"מ. מנגד, מנהל מע"מ טען כי מבחן השליטה והניהול הוא מבחן מהותי ולא פורמאלי ובנסיבות העניין מנהל החברה הפעיל שליטה וניהול בחברה מישראל.
בית המשפט העליון בחן את הוראות חוק מע"מ וקבע כי תחולת החוק הינה גם לגבי עסקאות שבוצעו מחוץ לשטחי המדינה, כאשר הן מקיימות זיקות מסוימות לישראל ולפיכך חוק מע"מ יחול גם לגבי עסקאות שנעשו על ידי אזרח ישראלי באזור. לאחר מכן בית המשפט העליון בחן האם החברה היא בגדר "תושב ישראל", כהגדרתו בסעיף 1א(ב)(2) לחוק מע"מ, כלומר האם השליטה והניהול בה מופעלים בישראל. יצוין כי מבחן השליטה והניהול משמש, בין היתר, גם לצורך הגדרת חבר בני אדם "תושב ישראל" בפקודת מס הכנסה, ומכאן חשיבותו גם לעניין היבטי מס הכנסה.
בית המשפט קבע כי גם אם יסודות "השליטה" ו"הניהול" צריכים להיבחן בנפרד כשני יסודות מצטברים, הרי שבחינת השליטה צריכה להיבחן באופן מהותי-ענייני ולא באופן צורני-פורמאלי. בחינה זו תיעשה על ידי היכולת של מפעיל השליטה בחברה לתת הוראות, להשפיע ולהחליט בנוגע למדיניות המאקרו של החברה. כמו כן, יש לבחון היכן נהוג להחליט בפועל על המדיניות העסקית הכללית של החברה והיכן מוחלטות ההכרעות האסטרטגיות בה. על אף זאת, בית המשפט ציין כי שליטה צורנית עשויה להוות ראיה להפעלה מהותית של שליטה, אולם החזקה בהון מניות בשיעור מסוים אינה חזות הכל. במקרה דנן קבע בית המשפט, בהתבסס על ממצאים עובדתיים, כי הניהול של החברה והשליטה בה בוצעו בפועל על ידי נציג החברה הזרה בישראל שהינו אזרח ותושב ישראל. לפיכך פסק בית המשפט כי ניתן לראות בחברה כתושבת ישראל לצורכי מע"מ, ולכן היא חייבת בתשלום מע"מ בגין מכירת המגרשים.
כאמור, לפסק דין זה משמעות נרחבת גם ובעיקר בהקשר של מס הכנסה הואיל ושליטה וניהול בישראל עלולה להפוך חברה זרה לתושבת ישראל המשלמת מס מלא בישראל.
צור קשר עם המומחים שלנו למיסים
הירשם לניוזלטר
Please fill out the following form to access the download.